<h1>תשובת רבינו עזריאל ב"ר יחיאל תלמיד מהר"ם מרוטנבורג — שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ח'</h1>
<h2>דף יז:</h2>
נתיב יאיר, רבינו משה ב"ר מאיר, יהי כזיית כבודו, ויגדל הודו. על דבר השאלה ידידי אודיעך, דעתי נוטה להתיר אשה זו לבעלה בלא בדיקת שפופרת, אף כי ראתה זה פעמים בשעת תשמיש ורוב שנים, אין לאוסרה על בעלה דליחוש שמא (תסלסלינו) [תקלקלינו], דיש לילך אחר רוב בעילות שלא קלקלה (שאין כי), דדוקא [אם] ג' פעמים רצופין ראתה בשעת תשמיש והושוו הכחות לאסור הוחזקה הקלקול, ולא יועיל לה וסת שהיה לה כבר, שהרי עקרה וסתה כאשר הוחזקה בג' כחות שוות רצופות. ועוד דמשמע בתוספ' ר"ח היה מקל לה עוד יותר, שדעתו לומר שלא באו חכמים להצריך בדיקת שפופרת אלא באשה שמיד אחר נישואיה נתקלקל בעלה עמה ג' פעמים ולא היו לה ביאות של היתר. ועו' בברייתא נשאת וראתה מחמת תשמיש פעם (וכן) ראשונה, [וכן שניה] וכן שלישית, משמע שאם הורגלה בביאות וכוחות דהיתר דתו לא מתסרא לבעלה אפי' בג' ביאות רצופות דאסור. ומי[הו] לא סמכינן [עליה]. אבל רצופין מיהא בעי, שהרי נשאת לשלישי (ונשאת) וראתה פעם אחת לא מתסרא, דסמכינן אהא לפי שאין כל הכחות שוות, עד שתתחזק באסור, ומש[מע] הכי [נמי] לבעלה (הראנ') [הראשון] היכא דהיתה ביאה של היתר בינתיים לא מתסרא, דהא איהו גופיה אין כל הכחות שוות. ולשון רש"י יש (לפררש) [לפרש] כדפרי', וה"פ אם יש וסת לקלקול הזה, פירוש אם הקלקול הזה, כלומר שלא ראתה ג' (ימים) [פעמים] רצופין, ולא נעקר וסתה ממנה אלא לפעמים ראתה, וזה אינו עקירת וסת כיון שלא ראתה בשוה כל ביאה וביאה, אין תולה ולהקל ולשמש בלא בדיקת שפופרת בין וסת. ומי[הו] אי חזיא בשעת תשמיש הדם טמא, ולא תלינן בצדדין בלא בדיקת שפופרת, דדם טמא הוי מן המקור רוב מצוי, כדתנן (י"ז ע"ב) נמצא בפרוזדור ספי[קו] טמ[א] שחזקתו מן המקור, דמשמע לשם דלא חשיב ספק טומאה אלא טומאה ודאית ושורפין עליה תרומה. ובזה מתרץ מה שהקשה אמאי לא שרינן רואה בשעת תשמיש [מספק ספיקא], שמא מן הצדדין בא, ואת"ל מן המקור שמא אינו דם גמור, זה אינו, לא חשיב ספק טומאה אלא ודאי טומאה, שחזקה דמים טמאין מן המקור, ולא יצא מחזקה זו אם לא יבא חכם ויאמר שברי לו שאין לו חזקת דם טמא. ועוד בלא זה אין זה ספק ספי[קא] נקרא כמו שאמרת, דאין כאן אלא ספק טמא ספק טהור, דכל צדדין של טהרה כחד חשיב', וכן פר"ת בשמעתין דפתח פתוח (בתוס' כתובות ט' ע"א), דכל צדדין של אונס לא חשיב אלא חד ספקא. ולפי דבריך היתה יכול להקשות מכל רואה שלא בשעת וסתה להתיר הדם מטעם ספק ספקא, ספק מן העליה ספק מן החדר, ואת"ל מן החדר שמ[א] דם טהור, אלא ודאי כדפר'. ולשון ספר הר"ר מרדכי מגומגם, שכתב שיש לומר זה הדם טהור, לפי (שהגיע) [שעדיין לא הגיע] זמן וסתה, זה אינו נראה לטהר הטפה, אבל תולה הוסת להתיר התשמיש אחר טבילתה כדפרי'. לשון המימון מיושב שכך דעתו לפרש הגמרא, שאם יש לה וסת והיא שמשה סמוך לוסתה ג' פעמים ובכל פעם ראתה, אע"ג שהיו הבעילות רצופות לא נאסרה, כי יש לתלות הראיות בוסתה ולא בתשמיש. ומה שהקשה למה לא נתיר האשה שיש לה וסת משום דאשה מרגשת, לאו מילתא היא, דהאי טעמא לא מהני אלא לטהרות למפרע (ג' ע"א), אבל למסיק ולהבא לא מהניא האי טעמא, בין חזיא בהרגשה בין שלא בהרגשה מכאן ואילך טמא. והא אתתא שריא אם יסכים מו' הר"ר יוסף. ושלום, מאתי עזריאל בן החסיד ר' יחיאל זצק"ל.
<h2>דף סו.</h2>
נתיב יאיר, רבינו משה ב"ר מאיר, יהי כזיית כבודו, ויגדל הודו. על דבר השאלה ידידי אודיעך, דעתי נוטה להתיר אשה זו לבעלה בלא בדיקת שפופרת, אף כי ראתה זה פעמים בשעת תשמיש ורוב שנים, אין לאוסרה על בעלה דליחוש שמא (תסלסלינו) [תקלקלינו], דיש לילך אחר רוב בעילות שלא קלקלה (שאין כי), דדוקא [אם] ג' פעמים רצופין ראתה בשעת תשמיש והושוו הכחות לאסור הוחזקה הקלקול, ולא יועיל לה וסת שהיה לה כבר, שהרי עקרה וסתה כאשר הוחזקה בג' כחות שוות רצופות. ועוד דמשמע בתוספ' ר"ח היה מקל לה עוד יותר, שדעתו לומר שלא באו חכמים להצריך בדיקת שפופרת אלא באשה שמיד אחר נישואיה נתקלקל בעלה עמה ג' פעמים ולא היו לה ביאות של היתר. ועו' בברייתא נשאת וראתה מחמת תשמיש פעם (וכן) ראשונה, [וכן שניה] וכן שלישית, משמע שאם הורגלה בביאות וכוחות דהיתר דתו לא מתסרא לבעלה אפי' בג' ביאות רצופות דאסור. ומי[הו] לא סמכינן [עליה]. אבל רצופין מיהא בעי, שהרי נשאת לשלישי (ונשאת) וראתה פעם אחת לא מתסרא, דסמכינן אהא לפי שאין כל הכחות שוות, עד שתתחזק באסור, ומש[מע] הכי [נמי] לבעלה (הראנ') [הראשון] היכא דהיתה ביאה של היתר בינתיים לא מתסרא, דהא איהו גופיה אין כל הכחות שוות. ולשון רש"י יש (לפררש) [לפרש] כדפרי', וה"פ אם יש וסת לקלקול הזה, פירוש אם הקלקול הזה, כלומר שלא ראתה ג' (ימים) [פעמים] רצופין, ולא נעקר וסתה ממנה אלא לפעמים ראתה, וזה אינו עקירת וסת כיון שלא ראתה בשוה כל ביאה וביאה, אין תולה ולהקל ולשמש בלא בדיקת שפופרת בין וסת. ומי[הו] אי חזיא בשעת תשמיש הדם טמא, ולא תלינן בצדדין בלא בדיקת שפופרת, דדם טמא הוי מן המקור רוב מצוי, כדתנן (י"ז ע"ב) נמצא בפרוזדור ספי[קו] טמ[א] שחזקתו מן המקור, דמשמע לשם דלא חשיב ספק טומאה אלא טומאה ודאית ושורפין עליה תרומה. ובזה מתרץ מה שהקשה אמאי לא שרינן רואה בשעת תשמיש [מספק ספיקא], שמא מן הצדדין בא, ואת"ל מן המקור שמא אינו דם גמור, זה אינו, לא חשיב ספק טומאה אלא ודאי טומאה, שחזקה דמים טמאין מן המקור, ולא יצא מחזקה זו אם לא יבא חכם ויאמר שברי לו שאין לו חזקת דם טמא. ועוד בלא זה אין זה ספק ספי[קא] נקרא כמו שאמרת, דאין כאן אלא ספק טמא ספק טהור, דכל צדדין של טהרה כחד חשיב', וכן פר"ת בשמעתין דפתח פתוח (בתוס' כתובות ט' ע"א), דכל צדדין של אונס לא חשיב אלא חד ספקא. ולפי דבריך היתה יכול להקשות מכל רואה שלא בשעת וסתה להתיר הדם מטעם ספק ספקא, ספק מן העליה ספק מן החדר, ואת"ל מן החדר שמ[א] דם טהור, אלא ודאי כדפר'. ולשון ספר הר"ר מרדכי מגומגם, שכתב שיש לומר זה הדם טהור, לפי (שהגיע) [שעדיין לא הגיע] זמן וסתה, זה אינו נראה לטהר הטפה, אבל תולה הוסת להתיר התשמיש אחר טבילתה כדפרי'. לשון המימון מיושב שכך דעתו לפרש הגמרא, שאם יש לה וסת והיא שמשה סמוך לוסתה ג' פעמים ובכל פעם ראתה, אע"ג שהיו הבעילות רצופות לא נאסרה, כי יש לתלות הראיות בוסתה ולא בתשמיש. ומה שהקשה למה לא נתיר האשה שיש לה וסת משום דאשה מרגשת, לאו מילתא היא, דהאי טעמא לא מהני אלא לטהרות למפרע (ג' ע"א), אבל למסיק ולהבא לא מהניא האי טעמא, בין חזיא בהרגשה בין שלא בהרגשה מכאן ואילך טמא. והא אתתא שריא אם יסכים מו' הר"ר יוסף. ושלום, מאתי עזריאל בן החסיד ר' יחיאל זצק"ל.
